Friday, July 1, 2011

 




בסופו של יום  חופש שלנו, אני על המיטה כותבת ואורי מתקלח. שנינו שרופים, חבולים ועקוצים אך מרוצים.
אבל כשכותבים צריך להתחיל מההתחלה: (ואני לא אוהבת את זה, אבל מבינה)
כבר סיפרתי על הנסיונות שלנו לברוח מחוות הסוסים, ואיזה יופי לנו- הצלחנו.
כתבנו לחווה הבאה שנשמח להקדים, הם רצו כמה ימים לחשוב על זה, אנחנו המשכנו להרוג זבובים ובסוף הם נתנו תשובה חיובית- אתם יכולים להגיע בשישי.
אזרנו אומץ ונגשנו לאיטלקי הקשוח שלנו וניסינו להסביר לו שאנחנו עוזבים.
כדי לרכך את המכה אמרנו שכתבו לנו מהחווה הבאה ושהם צריכים עזרה כי יש המון עבודה והבריזו להם...
התשובה שלו הייתה- אני גם צריך פה עובדים.
מבחינתנו חשבנו שאמרנו לו ושהוא מבין, אבל מסתבר שמבחינתו אנחנו ויתרנו על הרעיון..
בשישי בבוקר, היינו ארוזים ומוכנים לבריחה כבר בשבע בבוקר וירדנו למטה להכין שלטים לטרמפים, כמעט אף אחד לא היה בחווה, מסתבר שנביו בדיוק נסע לעיר שאליה אנחנו היינו צריכים טרמפ כדי להתחיל במסע של 350 קילומטרים.
התיקים שלנו חיכו על הספסל מחוץ למסעדה, אנחנו התגנבנו למטבח והכנו לנו סנדוויצים עם שוקולד ואורי בדיוק כתב את אחד השלטים, פתאום שמענו את המכונית של האדון מגיעה וממש נכנסו ללחץ והיינו ממש מטומטמים.. לאורי נפל סנדוויץ שוקולד על הרצפה ואני התחבאתי בלי סיבה בחדר השני עם השלטים מאחורי הגב... ואז התעשתי- מה זה בכלל משנה? אנחנו עוזבים!

בסופו של דבר קיבלנו ממנו צ'או קר ולחיצת יד, הוא לא טרח להוריד אותנו מהגבעה שעליה החווה ממוקמת..

כשכבר היינו חצי דרך למטה, ראינו אותו מתקרב עם הטרקטור וקצת חששנו שהוא עומד 
לדרוס אותנו בהילוך איטי

אריוודרצ'י.


כשהייתי ממש רעבה אצל נביו




















הטרמפים הלכו מעולה, הפעם ניסינו והצלחנו 
להשאר על הכביש המהיר ותוך כדי להחליף 6 נהגים, לדעתי הצלחנו קצת יותר מדי- כי אם הייתה לנו אפילו עצירה אחת בתוך עיר או אפילו בתחנת דלק הייתי אוכלת משהו...

אז ככה עייפים ומורעבים הגענו לחווה השלישית- וילה סמפגיטה.

החווה שייכת לטים ורינה, טים הוא  קשיש אנגלי, קצת מצחיק, קצת מעיק, קשקשן וסנילי, יודע המון, בעיקר על עצים והוא מאוד צריך יחס.
רינה היא אישה מעניינת ובעיניי מסתורית. היא מהפיליפינים, היא מבשלת טעים טעים, והיא מרימה את הרגליים שלה כשהיא הולכת.
הבן שלה- ג'ראלד, עושה בדיוק אותו דבר עם הרגליים (כנראה קטע של פיליפינים) גרה איתו כאן אשתו ושתי הבנות שלהן (מקסימות מקסימות)

כל מה שמיוצר בחווה הוא לשימוש המשפחה בלבד.
יש כאן כרם, גינת ירקות מרשימה, קצת חיות, ויער חדש שנשתל
כשטים הראה לנו את היער ששתל לא מזמן (זה נראה כרגע כמו עשביה ולא כמו יער, כן?)
אורי שאל אותו למה הוא שותל יער וטים ענה, זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות

בעניין הזה, טים מרשים אותי, יש לו שטח די גדול, והוא משתמש בהרבה ממנו רק בשביל להחזיר בחזרה לטבע ולהנות מעצים שונים...

אין דברים כאלה

העבודה כאן לא קלה, חם פה מאוד כל היום, ואנחנו עובדים בחוץ בכרמים, הפעם זה קצת יותר יצירתי מבטירה של שארלוט, כי לטים יש גזעים זקנים וכל אחד מהם גוסס, מתפתל או יצא מתפקוד.

התפקיד שלנו זה זה להקל על הזקנים ובעיקר לתלוש כל גבעול עירום מענבים.




עובדים בגינת הירקות
























ביום ראשון היה לנו יום חופש ונסענו לים...
זאת הייתה הפעם הראשונה שאורי ואני הוצאנו כסף על אמת, והיה לנו קשה להשלים עם זה.
כדי לשמח אותנו חישבתי את כל ההוצאות שלנו בשלושה שבועות + שאנחנו באיטליה ויצא שבזבזנו בערך 60 יורו כל אחד.
זה נהדר!
בכל אופן היה ממש כיף לעשות משהו שונה ולנסוע לעיירה מלאה אנשים חצי עירומים, שרופים לגמרי, כולם עם פיצות ביד מצטופפים על החוף, בגלל שהיה כל כך כיף אכלנו פעמים גלידה.



























יום שלישי בערב
לא יצא לכתוב הרבה זמן
אני עוד לא החלטתי מה אני חושבת על המקום הזה
טים עושה לי הרגשה מאוד לא טובה כשהוא עוצר את רינה באמצע שיחה, נלחם איתה על שרביט הדיבור ומתעצבן עליה כשהיא מדברת עם המשפחה שלה לא באנגלית בשולחן האוכל.
קשה לי איתו, כי הוא לא יודע לשאול, הוא לא יודע להקשיב וזה הופך אותו ללא יודע לארח.
אולי הציפיות שלי היו ממש גבוהות, אחרי הכל הוא שהציל אותנו מהחווה הקודמת..
רציתי להרגיש כאן כמו שעוד לא יצא לי להרגיש בחוות האחרות, רציתי להרגיש חלק מהבית. לא עוד מתנדבת שהביאו לנכש עשבים, אלא מישהי שרוצים לחלוק איתה..
הייתי רוצה להאכיל את החיות, לבחור איתם אוכל בשוק, לבשל ולאפות וללמוד מרינה, כי היא בשלנית טובה בעיני והיא משתמשת בהרבה ירקות ומכינה לי דברים צמחוניים טעימים.
היית רוצה לשבת שעות בארוחת ערב ורק לצחוק, בלי להתפלסף, בלי לספר את אותו הסיפור, על אורי, על ההורים, על מה עשיתי ומה אעשה ומה זה צבא ואיפה גדלים האבוקדוים הכי טובים.
פשוט רוצה לשבת ולהתפוצץ מצחוק.
כמו עם חברות שלי, כמו עם אמא ואחות יקרות לי

טים


















בינתיים אני לא מצליחה להיות חברותית. טים מאוד משתלט על השיחות, גם את המחשבות שלו הוא אומר בקול רם,  ולי עוד קשה עם אנגלית ועוד לא התגברתי על המכשול הזה במלואו.

אורי עושה לי מדי פעם שיעורים באנגלית ובוחן אותי וזה נחמד.
לדבר על ישראל אני יודעת, אבל שמות של פירות וירקות לא.



אספר קצת על טינג:
איתנו בחווה,
ישנה בחורה,
לא אגיד שזה טוב
לא אגיד שזה רע
והיא קטנה ממני בשנה
לטינג יש עיניים לא מאמריקה
ושם לא מאמריקה
ובית עם סוסים, שזיפים, ותותים בקליפורניה
היא לא הספיקה עוד לטייל בארץ הקודש
אך הייתה בכל מקום אחר
                                                                   ועוד שנה היא מסיימת ללמוד
                                                                   היא מצלמת המון,  
                                                                   אבא שלה לימד אותה
                                                                   והיא עושה יוגה ורצה כל בוקר

                                                                   זה מסוג הדברים שעושים לי לקנא

                                                                   אבל החלטתי לנתב את זה למקום חיובי.





























Tuesday, June 21, 2011

הבישול הדתי




את הדרך מטוסקנה לכאן, אמיליה רומנה, החלטנו לעשות בטרמפים.
בכלל הקטע שלנו הוא לא להוציא כסף בכלל, בשבועיים שהיינו אצל שארלוט בטירה הוצאנו רק 3.5 יורו ביחד- על אותו שוקולד שסיפרתי שקנינו.
היה ממש יום טוב בדרכים, 300 קילומטרים,8 נהגים חביבים שהחליטו לקחת אותנו ו3 שלטים 
מקרטונים שעליהם כתבנו את היעד הבא.
לצערי אין תמונות מהיום הזה, כל פעם ששלפתי את המצלמה מישהו עצר לנו והמשכנו הלאה..
אני רק חייבת לספר על הזוג האחרון שלקח אותנו- בעצם אל היעד הסופי.
היינו בעיירה ועמדנו בכניסה לכביש המהיר בדרך לצ'זנה- לשם פניינו מועדות
אורי אמר שהוא ראה אותם נוסעים כמה דקות לפני שהם חזרו ועצרו לנו והם היו ממש נחמדים 
אלינו

לקראת אמצע הדרך אחרי השיחות הרגילות של מאיפה אתם, בני כמה ומה אתם עושים כאן (וגם שאלה לא שיגרתית- אם אנחנו רבים לפעמים) שאלתי את הבחורה למה הם נוסעים לצזנה והיא ענתה לי עם חיוך מקסים- אף פעם לא היינו שם ואנחנו לא נוסעים לשם.
שללתי את האפשרות של לפחד כי היא באמת נראתה בחורה טובה וניסיתי להבין..
ואז היא הסבירה שכשהם ראו אותנו הם חשבו שבטח אף אחד לא יקח אותנו כי איטלקים לא נוטים לעצור לטרמפיסטים, אז הם החליטו לקחת אותנו את כל ה-120 קילומטרים, ואז גם לחזור את כל זה, סתם בשביל לעזור.
איזה כיף שדברים כאלה קורים, והם ממש נכנסו לזה- התבלבלנו בטעות בעיר, אז הם יצאו מהאוטו שאלו אנשים, צלצלו לחווה והיו הכי סבלנים ומבינים ובסוף הם הביאו אותנו ממש עד הבית
החלטנו להעניק להם בקבוק יין שקיבלנו במתנה מהטירה והם היו שמחים לקבל אותו..
וכך בעצם הגענו לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו:


אגריטוריסמו מונטצ'ינו- המקבילה האיטלקית לחוות סוסים +מסעדה+צימרים+פינת ליטוף כושלת בגליל..
קרה משהו שלא יכלנו לצפות אותו ולדמיין אותו מראש והגענו למקום מעפאן.
נאביו- או איך שאנחנו קוראים לו כשהוא בסביבה- נ' הגדול- הוא בעל המקום, הבן ההיפר קאטיבי והמציק שלו מרקו- מ', זוג צ'כי עם תינוק שבעיקר מתעלם מאיתנו הם עובדי חווה והרעה מכל- סטי, הטבחית הלא מוצלחת שעושה את המקום הזה יותר רע ממה שהוא
ביום הראשון שהגענו ציפינו לקבלת פנים נחמדה, אולי התרגלנו לטוב בגלל הטירה של שארלוט, אבל לפחות שיחה של- היי, זה המקום שלי,אתם הולכים לעבוד פה ב.. בשעות... ויש לכם חופש ב...
אבל כלום.



נ' הגדול/ ציצים ועציצים
נביו אמר לנו צ'או והלך לענייניו, ודי אפשר לומר שעד עכשיו הוא לא כל כך התייחס אלינו,
זה היום השישי שאנחנו כאן ואנחנו בעיקר מנסים למצוא איך אנחנו הולכים מכאן.. אבל כל החוות בסביבה מסרבות לקבל אותנו וזה נותן לכל מה שקורה פה אווירה של סרט אימה.
הבנו כבר ביום השני שאין פה עבודה, לפחות לא לשניים, ולא סוסים ולא יער... מה שכן נתנו לנו לעשות זה להעביר עצי הסקה מערימות לארגזים. וכשזה נגמר (זה לוקח שעה וקצת) אין עוד מה לעשות.. זה אולי נשמע כיף אבל זה מרגיש כמו יום כיפור.
יפה פה ממש, גם החווה וגם כל האיזור והלוואי וזה היה מספק אותי.


אבל אני בעיקר מרגישה לא שייכת לכאן ולא נינוחה. אני ואורי די מבולבלים ולא יודעים אם ללכת מכאן, אם להמשיך לשאול את האנשים כאן אם הם צריכים עזרה  ואם יש לנו מה לעשות כרגע, וזה מתסכל כי לא מגדירים לך שאתה בחופש ואתה במין סטנד ביי מציק שכזה... זה לא מה שתכננו והמקום הזה לא נותן לנו כלום ולא מלמד, ולא שהאנשים רעים ובאמת שיש כאן הרבה חיות ושדות וחמניות והייתה כאן אופציה שדברים טובים יקרו אבל זה פשוט לא הזמן הנכון כנראה ומכשול השפה מקשה על זה עוד יותר.
כשיש עבודה, למרות שבאמת שלרוב אין, זה יכול להיות גם ב-9 בערב לשטוף שלים עד 11 וחצי, וגם בראשון עובדים..ככה שממש אין לנו סדר יום. הדבר הראשון שעשיתי בראשון בבוקר זה לקלף תפוחי אדמה.
אהה.. ותמיד כשהעבודה קשורה למטבח, סטי תבוא אלינו אבל תקרא- דני, אני צריכה עזרה.






יש כאן נער שבא כל יום לעבוד בבקרים ולרכב על סוסים בצהרים, והוא באמת אחלה ילד ואולי היחיד פה שמנסה קצת לדבר איתנו, והוא סיפר לנו איזה ערב שיש לו יום הולדת ושהיום לא אוכלים בחווה וכולם באים אליו לאכול פיצות...
(אחרי יומיים כאן אני מודה שקצת בכיתי בגלל שהאוכל נורא ואוכלים פה אך ורק בשר ואני צמחונית ובכלל לא התחשבו בי וכל מה שאכלתי זה תפוחי אדמה וחסות, ככה שהערב פיצות הזה היה בדיוק מה שרציתי)
בערך בשבע עלינו לחדר שלנו ואורי היה לחוץ שנפספס אותם ושהם יסעו בלעדינו, התקלחנו שנינו כדי להיות מכובדים ואפילו לבשתי שמלה, ירדנו למטה נקיים וגילינו שכולם נסעו בלעדינו ולא כי הם שכחו אותנו, אלא כי מלכתחילה לא היינו ברשימת המוזמנים.
סטי, המומחית להריסת טעמים, נתנה לנו כפרס תנחומים תירס מקופסא, לחם עוגתי ונקניקים בשביל אורי.


סיפור קצר עם פואנטה:

כשכבר לא היה לנו על מה לדבר כשעבדנו בכרם אצל שרלוט, היינו משחקים משחקים דבילים ואחד מהם הוא משחק הבישול הדתי- אחד נותן לשני 2-3 מרכיבים והשני צריך להכין מהם את הדבר הכי רע שהוא יכול לחשוב עליו, עם דגש על צורות בישול משונות- בישול במים פושרים,אידוי,הקפאה שלא לצורך, חיתוך משונה וכמובן הוספת קישוטים טרנדים ולא נחוצים כמו גרעיני רימונים וחבריהם...
למשל-אורי נתן לי ביצה וטונה- ואני בחרתי להשאיר את המים של הטונה ובעיקר להשתמש בהם ולזרוק את רוב הטונה, באותו זמן לשים ביצה על אדן החלון ולחכות שהיא תהפוך לחביתה לבד לחמם את המים של הטונה ולהוסיף להם סוכר חום, לגלגל את התערובת בתוך החביתה 
ואז לשים על זה חמוציות- טה דה!





למי שלא ידע, טירמיסו מכינים מלחם טבול בקפה
בכל אופן,אני מרגישה תמימה כי כששחקנו את זה לא ידענו שאנחנו הולכים להתקל בשפית בישול דתי אמיתית!
היא מטגנת בצל עם מים, היא שורפת בשר, היא מכינה רוטב מרדיקיו ושמנת, וסלט בשבילה זה כמה עלי חסה קרועי- בלי כלום! הכל מפוצץ בשמן, ובכלל למשפחה הזאת יש יקב עם יין דוחה ובגלל שהוא דוחה והם יודעים את זה ולא מודים  הם מוהלים אותו בסודה. כמה נורא


מוצרים בסיסים להכנת מאכלים חסרי טעם

 ומאז החלטנו שאנחנו מנסים להשתלט על המטבח.













להכין ממנה פרשוטו


קחו אותי



.וזה לא קל כי סטי רעה
אבל הנה היום רשמנו לנו נצחון כשהכנו במקומה את העוגה לארוחת בוקר. תמיד זאת עוגת ספוג ביצית ממש עם תפוחים בפנים והיום סוף סוף היא נכנעה לנו והכנו את הקלפוטי של אורי, שאפילו סטי פרגנה לה עם פרצוץ של מפסידנית ואמרה- עשר נקודות!


משתלטים על המטבח

אם זה לא מספיק שהמסעדה לא מתפקדת, יש םה כבר כמה ימים שני מוכרי נעלים- כי עם הפרגית השרופה הכי כיף זה ריח של נעל







בעיקר משעמם לי ואנחנו יותר מדי על המחשב. ואני לא כל כך יודעת איך לשפר את המצב.. מדי פעם אורי אופטימי ומעודד ומדי פעם אני, אבל בארוחות צהרים בעיקר, שנינו מרגישים שהגיע הזמן ללכת.
זה שינוי די קיצוני מהחווה הקודמת ואני מקווה שהבאות יצילו את המצב...
אבל לפחות יהיה לנו משהו לצחוק עליו אחר כך.

בהצלחה לנו ולכם,

דני.



אפילו הכלבים פה רעי לב.


Thursday, June 16, 2011

עדיין בטירה






הזמן עבר כל כך מהר שכבר עוד כמה ימים אנחנו עוזבים...
למרות שגם החווה הבאה נשמעת לי מלהיבה, ויש בה סוסים וזה בטח יותר כיף מלעבוד עם עשבים, יותר קשה לי לעזוב כאן ממה שחשבתי.
עוד לא ממש הבנתי אם הייתי יכולה לחיות ככה, עם כל היופי והשקט אבל ממש עוד לא מיציתי את המקום ולא הספקתי לעשות כאן את כל מה שרציתי. אני חושבת שכבר ביום הראשון כשרובין רק הראתה לנו את הטירה איתרתי לפחות שש מקומות שהייתי רוצה פשוט לשבת בהם ולקרוא ספר,ואפילו עוד לא קראתי עמוד אחד..
שבוע שעבר נגנו קצת בפסנתר, אורי לימד אותי איזה מקצב פשוט שאני יכולה לעשות ועליו הרכבנו צלילים, ולמי אכפת שלפעמים זה לא עובד. רוב הזמן הרגשתי שיש לנו את זה.לא היה אף אחד בחלק הזה של הבית ובחוץ הייתה ממש סערה והרגשתי כמו בסרט.


אתמול היה יום חם, אורי ואני נשרפנו מהשמש ודי קיוונו שהשעה חמש וחצי תגיע כבר.
לקח לה קצת זמן, כי קיוונו משלוש וחצי, אבל כשהגיע הזמן, במקום ללכת להתקלח ולנוח הלכנו כולנו למפל שנמצא ממש מתחת לטירה. כל כך יפה שם.. אני מניחה שאם המקום הזה היה בארץ כולם היו באאים לשם, ופה זה עוד מפל.. אין שם אף אחד ואין זכר לבני אדם. כריס הראה לנו מאיפה אפשר לקפוץ, ושניה אחרי זה הוא כבר היה בתוך המים הקפואים. וידעתי שזה יקרה לי, כל הדרך תכננתי איך אני הולכת לקפוץ ברגע שאני אראה את המפל, אבל אז אני נעמדת בנקודה הזאת ומסתכלת למטה ולא מבינה איך אני אמורה לשחרר את השליטה על הגוף שלי ולקפוץ למטה? זאת החלטה מאוד לא טבעית לקחת, ותמיד אני נתקעת שם למעלה, מתלבטת מה לעשות. בסוף קפצתי וכל הדיון שהיה לי בראש נמחק בגלל המים הקפואים.
אין כמו יום שישי כאן, לסיים לעבוד ולדעת שיש עוד כביכול שלושה ימים עד שחוזרים לשגרה.
אם מסתכלים טוב ניתן לראות את סאלי בשעת מעשה, מאכילה חתולים
היום למשל קמנו מוקדם מאוד בשביל שבת בבוקר והלכנו לסג'נו- העיירה הקרובה, בחיפוש אחר שוקולד בשביל אוזני המן.
הסתובבנו בין הסמטאות הצרות, ולא מצאנו שום חנות,רוב התושבים מבוגרים ואף אחד לא מדבר מילה באנגלית. במקרה נכנסתי לאיזו חלל מוזר שהיה בו שולחן ארוך וגבר שמכר משהו וניגשתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה יש חנות ופתאום קלטתי שמה שהוא מוכר זה שוקולד, פלטות של שוקולד.
כיף
  























בבית כבר הכתירו אותנו כבשלנים טובים ומתכננים לא לתת לנו ללכת, או לפחות לחזור בספטמבר. זה נותן את ההרגשה הכי נעימה וגורם לי לקצת לחשוש שאולי התחלנו במקום הכי טוב, ומעניין מה יכול להשתוות למקום הפנטסטי הזה.



הירקות עוד לא יודעים אבל הם הולכים להפוך לקציצות
מתכוננים לארוחת ערב


טיול בעיירה הקרובה

שלשום הגיעו שני מתנדבים חדשים, 
אמריקאים מורגיניה עם מבטא דרומי כבד.
אמנם הבנתי כבר שאני יודעת אנגלית יותר ממה שחשבתי, אבל אותם אני באמת לא מבינה, אז כשהם מדברים אלי אני פשוט מחייכת, בתקווה שזאת לא הייתה שאלה.
(אורי דפק עכשיו בדלת וסיפר שהגיעו עוד שני מתנדבים מדרום אפריקה, תכף אאלץ להפסיק לכתוב וללכת למטבח להכיר אותם).
זה כל כך יפה לראות איך כל הדינמיקה משתנה כשמגיעים עוד אנשים,וכל אחד כל כך שונה כאן, עם סיפורי חיים (במיוחד של כריס) שאני עדיין לא מאמינה שהם אמיתיים.
בארוחות צהריים ובעיקר בערב כולם נשארים הרבה זמן ומדברים ופתאום יוצאים כל מני סיפורים,על 
עבר מפוקפק, או על מפגשים עם כוכבי פורנו ונשיאים, על ארוחות פאר ופדיחות בלתי נסלחות.

מימין לשמאל: פיטר, נקניקיות חזיר, ג'ידי, כריס ואורי















השבוע אחרי אחת מארוחות הערב, שארלוט הזמינה אותנו לחלק שלה בטירה, לצפות באחד מהסרטים שהם עשו כאן בטירה.
זה היה סרט ערפדים, מה שרק מתבקש, כשיש בבית לוקיישנים כאלה מפחידים..
ממש נהנתי ממנו, זה היה פשוט, מצחיק ודבילי. והם עשו אותו פשוט ממה שיש כאן, עם המתנדבים שהיו פה באותו הזמן.
פתאום באמצע הסרט נזכרתי באלכס.
אלכס הוא חבר של אורי ושלי מהתיכון, אורי והוא למדו יחד במגמת קולנוע,
כשאורי רק נסע לגרמניה, ניסינו לתכנן איפה נפגש ומה נעשה ואורי אמר שאלכס מתכנן להתנדב לחודש באיזו טירה בטוסקנה של אישה אנגליה, ובעצם כך הכל התחיל..
הצטרפנו אליו, וקבענו להמשיך לשתי החוות הבאות יחד.
אבל לפני שלושה שבועות בערך, קרה דבר לא צפוי ואלכס החליט לשים קץ לחייו.
זה עדין לא מסתדר שהוא לא כאן,לפעמים אני חושבת שהוא היה נהנה פה יותר מאיתנו..

זוכרים אותך ואוהבים אותך.