הבישול הדתי

את הדרך מטוסקנה לכאן, אמיליה רומנה, החלטנו לעשות בטרמפים.

בכלל הקטע שלנו הוא לא להוציא כסף בכלל, בשבועיים שהיינו אצל שארלוט בטירה הוצאנו רק 3.5 יורו ביחד- על אותו שוקולד שסיפרתי שקנינו.

היה ממש יום טוב בדרכים, 300 קילומטרים,8 נהגים חביבים שהחליטו לקחת אותנו ו3 שלטים 

מקרטונים שעליהם כתבנו את היעד הבא.

לצערי אין תמונות מהיום הזה, כל פעם ששלפתי את המצלמה מישהו עצר לנו והמשכנו הלאה..

אני רק חייבת לספר על הזוג האחרון שלקח אותנו- בעצם אל היעד הסופי.

היינו בעיירה ועמדנו בכניסה לכביש המהיר בדרך לצ'זנה- לשם פניינו מועדות

אורי אמר שהוא ראה אותם נוסעים כמה דקות לפני שהם חזרו ועצרו לנו והם היו ממש נחמדים 

אלינו

לקראת אמצע הדרך אחרי השיחות הרגילות של מאיפה אתם, בני כמה ומה אתם עושים כאן (וגם שאלה לא שיגרתית- אם אנחנו רבים לפעמים) שאלתי את הבחורה למה הם נוסעים לצזנה והיא ענתה לי עם חיוך מקסים- אף פעם לא היינו שם ואנחנו לא נוסעים לשם.

שללתי את האפשרות של לפחד כי היא באמת נראתה בחורה טובה וניסיתי להבין..

ואז היא הסבירה שכשהם ראו אותנו הם חשבו שבטח אף אחד לא יקח אותנו כי איטלקים לא נוטים לעצור לטרמפיסטים, אז הם החליטו לקחת אותנו את כל ה-120 קילומטרים, ואז גם לחזור את כל זה, סתם בשביל לעזור.

איזה כיף שדברים כאלה קורים, והם ממש נכנסו לזה- התבלבלנו בטעות בעיר, אז הם יצאו מהאוטו שאלו אנשים, צלצלו לחווה והיו הכי סבלנים ומבינים ובסוף הם הביאו אותנו ממש עד הבית

החלטנו להעניק להם בקבוק יין שקיבלנו במתנה מהטירה והם היו שמחים לקבל אותו..

וכך בעצם הגענו לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו:

אגריטוריסמו מונטצ'ינו- המקבילה האיטלקית לחוות סוסים +מסעדה+צימרים+פינת ליטוף כושלת בגליל..

קרה משהו שלא יכלנו לצפות אותו ולדמיין אותו מראש והגענו למקום מעפאן.

נאביו- או איך שאנחנו קוראים לו כשהוא בסביבה- נ' הגדול- הוא בעל המקום, הבן ההיפר קאטיבי והמציק שלו מרקו- מ', זוג צ'כי עם תינוק שבעיקר מתעלם מאיתנו הם עובדי חווה והרעה מכל- סטי, הטבחית הלא מוצלחת שעושה את המקום הזה יותר רע ממה שהוא

ביום הראשון שהגענו ציפינו לקבלת פנים נחמדה, אולי התרגלנו לטוב בגלל הטירה של שארלוט, אבל לפחות שיחה של- היי, זה המקום שלי,אתם הולכים לעבוד פה ב.. בשעות... ויש לכם חופש ב...

אבל כלום.

נ' הגדול/ ציצים ועציצים

נביו אמר לנו צ'או והלך לענייניו, ודי אפשר לומר שעד עכשיו הוא לא כל כך התייחס אלינו,

זה היום השישי שאנחנו כאן ואנחנו בעיקר מנסים למצוא איך אנחנו הולכים מכאן.. אבל כל החוות בסביבה מסרבות לקבל אותנו וזה נותן לכל מה שקורה פה אווירה של סרט אימה.

הבנו כבר ביום השני שאין פה עבודה, לפחות לא לשניים, ולא סוסים ולא יער... מה שכן נתנו לנו לעשות זה להעביר עצי הסקה מערימות לארגזים. וכשזה נגמר (זה לוקח שעה וקצת) אין עוד מה לעשות.. זה אולי נשמע כיף אבל זה מרגיש כמו יום כיפור.

יפה פה ממש, גם החווה וגם כל האיזור והלוואי וזה היה מספק אותי.

אבל אני בעיקר מרגישה לא שייכת לכאן ולא נינוחה. אני ואורי די מבולבלים ולא יודעים אם ללכת מכאן, אם להמשיך לשאול את האנשים כאן אם הם צריכים עזרה  ואם יש לנו מה לעשות כרגע, וזה מתסכל כי לא מגדירים לך שאתה בחופש ואתה במין סטנד ביי מציק שכזה... זה לא מה שתכננו והמקום הזה לא נותן לנו כלום ולא מלמד, ולא שהאנשים רעים ובאמת שיש כאן הרבה חיות ושדות וחמניות והייתה כאן אופציה שדברים טובים יקרו אבל זה פשוט לא הזמן הנכון כנראה ומכשול השפה מקשה על זה עוד יותר.

כשיש עבודה, למרות שבאמת שלרוב אין, זה יכול להיות גם ב-9 בערב לשטוף שלים עד 11 וחצי, וגם בראשון עובדים..ככה שממש אין לנו סדר יום. הדבר הראשון שעשיתי בראשון בבוקר זה לקלף תפוחי אדמה.

אהה.. ותמיד כשהעבודה קשורה למטבח, סטי תבוא אלינו אבל תקרא- דני, אני צריכה עזרה.

יש כאן נער שבא כל יום לעבוד בבקרים ולרכב על סוסים בצהרים, והוא באמת אחלה ילד ואולי היחיד פה שמנסה קצת לדבר איתנו, והוא סיפר לנו איזה ערב שיש לו יום הולדת ושהיום לא אוכלים בחווה וכולם באים אליו לאכול פיצות...

(אחרי יומיים כאן אני מודה שקצת בכיתי בגלל שהאוכל נורא ואוכלים פה אך ורק בשר ואני צמחונית ובכלל לא התחשבו בי וכל מה שאכלתי זה תפוחי אדמה וחסות, ככה שהערב פיצות הזה היה בדיוק מה שרציתי)

בערך בשבע עלינו לחדר שלנו ואורי היה לחוץ שנפספס אותם ושהם יסעו בלעדינו, התקלחנו שנינו כדי להיות מכובדים ואפילו לבשתי שמלה, ירדנו למטה נקיים וגילינו שכולם נסעו בלעדינו ולא כי הם שכחו אותנו, אלא כי מלכתחילה לא היינו ברשימת המוזמנים.

סטי, המומחית להריסת טעמים, נתנה לנו כפרס תנחומים תירס מקופסא, לחם עוגתי ונקניקים בשביל אורי.

סיפור קצר עם פואנטה:

כשכבר לא היה לנו על מה לדבר כשעבדנו בכרם אצל שרלוט, היינו משחקים משחקים דבילים ואחד מהם הוא משחק הבישול הדתי- אחד נותן לשני 2-3 מרכיבים והשני צריך להכין מהם את הדבר הכי רע שהוא יכול לחשוב עליו, עם דגש על צורות בישול משונות- בישול במים פושרים,אידוי,הקפאה שלא לצורך, חיתוך משונה וכמובן הוספת קישוטים טרנדים ולא נחוצים כמו גרעיני רימונים וחבריהם...

למשל-אורי נתן לי ביצה וטונה- ואני בחרתי להשאיר את המים של הטונה ובעיקר להשתמש בהם ולזרוק את רוב הטונה, באותו זמן לשים ביצה על אדן החלון ולחכות שהיא תהפוך לחביתה לבד לחמם את המים של הטונה ולהוסיף להם סוכר חום, לגלגל את התערובת בתוך החביתה 

ואז לשים על זה חמוציות- טה דה!

למי שלא ידע, טירמיסו מכינים מלחם טבול בקפה

בכל אופן,אני מרגישה תמימה כי כששחקנו את זה לא ידענו שאנחנו הולכים להתקל בשפית בישול דתי אמיתית!

היא מטגנת בצל עם מים, היא שורפת בשר, היא מכינה רוטב מרדיקיו ושמנת, וסלט בשבילה זה כמה עלי חסה קרועי- בלי כלום! הכל מפוצץ בשמן, ובכלל למשפחה הזאת יש יקב עם יין דוחה ובגלל שהוא דוחה והם יודעים את זה ולא מודים  הם מוהלים אותו בסודה. כמה נורא

מוצרים בסיסים להכנת מאכלים חסרי טעם

 ומאז החלטנו שאנחנו מנסים להשתלט על המטבח.

להכין ממנה פרשוטו

קחו אותי

.וזה לא קל כי סטי רעה

אבל הנה היום רשמנו לנו נצחון כשהכנו במקומה את העוגה לארוחת בוקר. תמיד זאת עוגת ספוג ביצית ממש עם תפוחים בפנים והיום סוף סוף היא נכנעה לנו והכנו את הקלפוטי של אורי, שאפילו סטי פרגנה לה עם פרצוץ של מפסידנית ואמרה- עשר נקודות!

משתלטים על המטבח

אם זה לא מספיק שהמסעדה לא מתפקדת, יש םה כבר כמה ימים שני מוכרי נעלים- כי עם הפרגית השרופה הכי כיף זה ריח של נעל

בעיקר משעמם לי ואנחנו יותר מדי על המחשב. ואני לא כל כך יודעת איך לשפר את המצב.. מדי פעם אורי אופטימי ומעודד ומדי פעם אני, אבל בארוחות צהרים בעיקר, שנינו מרגישים שהגיע הזמן ללכת.

זה שינוי די קיצוני מהחווה הקודמת ואני מקווה שהבאות יצילו את המצב...

אבל לפחות יהיה לנו משהו לצחוק עליו אחר כך.

בהצלחה לנו ולכם,

דני.

אפילו הכלבים פה רעי לב.

עדיין בטירה

הזמן עבר כל כך מהר שכבר עוד כמה ימים אנחנו עוזבים...

למרות שגם החווה הבאה נשמעת לי מלהיבה, ויש בה סוסים וזה בטח יותר כיף מלעבוד עם עשבים, יותר קשה לי לעזוב כאן ממה שחשבתי.

עוד לא ממש הבנתי אם הייתי יכולה לחיות ככה, עם כל היופי והשקט אבל ממש עוד לא מיציתי את המקום ולא הספקתי לעשות כאן את כל מה שרציתי. אני חושבת שכבר ביום הראשון כשרובין רק הראתה לנו את הטירה איתרתי לפחות שש מקומות שהייתי רוצה פשוט לשבת בהם ולקרוא ספר,ואפילו עוד לא קראתי עמוד אחד..

שבוע שעבר נגנו קצת בפסנתר, אורי לימד אותי איזה מקצב פשוט שאני יכולה לעשות ועליו הרכבנו צלילים, ולמי אכפת שלפעמים זה לא עובד. רוב הזמן הרגשתי שיש לנו את זה.לא היה אף אחד בחלק הזה של הבית ובחוץ הייתה ממש סערה והרגשתי כמו בסרט.

אתמול היה יום חם, אורי ואני נשרפנו מהשמש ודי קיוונו שהשעה חמש וחצי תגיע כבר.

לקח לה קצת זמן, כי קיוונו משלוש וחצי, אבל כשהגיע הזמן, במקום ללכת להתקלח ולנוח הלכנו כולנו למפל שנמצא ממש מתחת לטירה. כל כך יפה שם.. אני מניחה שאם המקום הזה היה בארץ כולם היו באאים לשם, ופה זה עוד מפל.. אין שם אף אחד ואין זכר לבני אדם. כריס הראה לנו מאיפה אפשר לקפוץ, ושניה אחרי זה הוא כבר היה בתוך המים הקפואים. וידעתי שזה יקרה לי, כל הדרך תכננתי איך אני הולכת לקפוץ ברגע שאני אראה את המפל, אבל אז אני נעמדת בנקודה הזאת ומסתכלת למטה ולא מבינה איך אני אמורה לשחרר את השליטה על הגוף שלי ולקפוץ למטה? זאת החלטה מאוד לא טבעית לקחת, ותמיד אני נתקעת שם למעלה, מתלבטת מה לעשות. בסוף קפצתי וכל הדיון שהיה לי בראש נמחק בגלל המים הקפואים.

אין כמו יום שישי כאן, לסיים לעבוד ולדעת שיש עוד כביכול שלושה ימים עד שחוזרים לשגרה.

אם מסתכלים טוב ניתן לראות את סאלי בשעת מעשה, מאכילה חתולים

היום למשל קמנו מוקדם מאוד בשביל שבת בבוקר והלכנו לסג'נו- העיירה הקרובה, בחיפוש אחר שוקולד בשביל אוזני המן.

הסתובבנו בין הסמטאות הצרות, ולא מצאנו שום חנות,רוב התושבים מבוגרים ואף אחד לא מדבר מילה באנגלית. במקרה נכנסתי לאיזו חלל מוזר שהיה בו שולחן ארוך וגבר שמכר משהו וניגשתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה יש חנות ופתאום קלטתי שמה שהוא מוכר זה שוקולד, פלטות של שוקולד.

כיף

  

בבית כבר הכתירו אותנו כבשלנים טובים ומתכננים לא לתת לנו ללכת, או לפחות לחזור בספטמבר. זה נותן את ההרגשה הכי נעימה וגורם לי לקצת לחשוש שאולי התחלנו במקום הכי טוב, ומעניין מה יכול להשתוות למקום הפנטסטי הזה.

הירקות עוד לא יודעים אבל הם הולכים להפוך לקציצות

מתכוננים לארוחת ערב

טיול בעיירה הקרובה

שלשום הגיעו שני מתנדבים חדשים, 

אמריקאים מורגיניה עם מבטא דרומי כבד.

אמנם הבנתי כבר שאני יודעת אנגלית יותר ממה שחשבתי, אבל אותם אני באמת לא מבינה, אז כשהם מדברים אלי אני פשוט מחייכת, בתקווה שזאת לא הייתה שאלה.

(אורי דפק עכשיו בדלת וסיפר שהגיעו עוד שני מתנדבים מדרום אפריקה, תכף אאלץ להפסיק לכתוב וללכת למטבח להכיר אותם).

זה כל כך יפה לראות איך כל הדינמיקה משתנה כשמגיעים עוד אנשים,וכל אחד כל כך שונה כאן, עם סיפורי חיים (במיוחד של כריס) שאני עדיין לא מאמינה שהם אמיתיים.

בארוחות צהריים ובעיקר בערב כולם נשארים הרבה זמן ומדברים ופתאום יוצאים כל מני סיפורים,על 
עבר מפוקפק, או על מפגשים עם כוכבי פורנו ונשיאים, על ארוחות פאר ופדיחות בלתי נסלחות.

מימין לשמאל: פיטר, נקניקיות חזיר, ג'ידי, כריס ואורי

השבוע אחרי אחת מארוחות הערב, שארלוט הזמינה אותנו לחלק שלה בטירה, לצפות באחד מהסרטים שהם עשו כאן בטירה.

זה היה סרט ערפדים, מה שרק מתבקש, כשיש בבית לוקיישנים כאלה מפחידים..

ממש נהנתי ממנו, זה היה פשוט, מצחיק ודבילי. והם עשו אותו פשוט ממה שיש כאן, עם המתנדבים שהיו פה באותו הזמן.

פתאום באמצע הסרט נזכרתי באלכס.

אלכס הוא חבר של אורי ושלי מהתיכון, אורי והוא למדו יחד במגמת קולנוע,

כשאורי רק נסע לגרמניה, ניסינו לתכנן איפה נפגש ומה נעשה ואורי אמר שאלכס מתכנן להתנדב לחודש באיזו טירה בטוסקנה של אישה אנגליה, ובעצם כך הכל התחיל..

הצטרפנו אליו, וקבענו להמשיך לשתי החוות הבאות יחד.

אבל לפני שלושה שבועות בערך, קרה דבר לא צפוי ואלכס החליט לשים קץ לחייו.

זה עדין לא מסתדר שהוא לא כאן,לפעמים אני חושבת שהוא היה נהנה פה יותר מאיתנו..

זוכרים אותך ואוהבים אותך.

טוסקנה

זאת הפעם השלישית שאני מנסה להתחיל לכתוב ובעצם לתת צורה למה שאני חווה כרגע ולמקום בו אני נמצאת.

כותבת למי שיעניין אותו,למי שרוצה לשמוע, בלי שיהיה מישהו ספציפי שמתחשק לי שיקשיב.

בשביל להתחיל להסביר אתן נקודת ציון-

אני יושבת על ספסל, על גג טירה, בין אין סוף של ירוק, בטוסקנה, איטליה.

ומפה זה יהיה קצת יותר מורכב לספר...

חלמתי שהטיול הבא שלי בעולם יהיה באירופה, רציתי לטייל בין עיירות וכפרים מרוחקים ולשלב את הטיול עם עבודה בחקלאות.

מהר יותר ממה שחשבתי חבר שלי, אורי, ואני החלטנו לגרום לזה לקרות..

הצטרפנו לווף, ארגון שמאגד חוות אורגניות פחות או יותר בכל העולם ומאפשר לאנשים לעבוד בהן בתמורה לאוכל ומגורים.

בחרנו באיטליה, וגילינו רשימה אין סופית של חוות בכל איזורי איטליה, בגלל שבאמת שיש כל כך הרבה, התחלנו לסנן אותן על שטויות- למי יש קישור לדף אינטרנט ולמי אין, מי נשמע מעצבן ומי הורג חיות.

את שלושת החודשים הבאים העברתי בעבודה בשתי מסעדות במטרה לחסוך כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. כל אותו הזמן אורי לא היה בארץ, אלא בטור באירופה עם הלהקה הקולית שלו. ככה שאני נתקעתי לי בבני ברק בלעדיו, וכל שאר החברים גרים רחוק..

זאת הייתה תקופה לא קלה בחיים שלי, שבה עשיתי בעיקר מה שאני לא רוצה לעשות, ונשאר לי רק לחלום על העתיד המתקרב, חשבתי על הטיול הזה כל כך הרבה וכבר המצאתי בראש שלי נופים, אווירה, חוויות,וראיתי את עצמי בהרפתקה הזאת עם אורי ורק חיכיתי שיעבור לי הזמן...

והנה, אני כאן.

בחווה הראשונה מתוך שש שבחרנו.

דרך אגב, אני דני. בחורה בת 22

מנומשת, חולמנית, בעלת חוש ריח מפותח ורצון לדעת הכל.

אני מתחילה את הבלוג הזה כדי לספר על הלך החיים בחווה, לשתף בצילומים שלי, בחוויות שלנו ולפתות עם מתכונים ותמונות של אוכל טוב ונופים מדהימים.

מותר,ואני אשמח אם תשאלו שאלות ואם תרצו עוד פרטים ובעצם תעזרו לי לכוון את עצמי.

הטירה שבה אני נמצאת (קודם כל היא באמת טירה!)

עתיקה,מסתורית, עשויה אבן ועץ, הכל בה מרשים- תקרות גבוהות, שולחנות אבירים ארוכים,מטבח ישן ומאובזר, פרחים בכל מקום, מיטות אפיריון, עמוסה חפצים ישנים, תמונות וספרים. ממש הייתי רוצה לשמוע סיפור על כל דבר ודבר כאן וממתי כל דבר בבית. ביום הראשון הרגשתי כמעט כמו בל מהיפה והחיה, חוקרת בסקרנות ובחטטנות כל פרט.

בבית גרה שרלוט- היא בעלת החווה, אישה בריטית שאנחנו מניחים שהיא בת 50, אחיה אלכסנדר שהחליט להצטרף ולנהל איתה את העסקים, וסאלי- אמא של שניהם. אישה בערך בת 100 לדעתי, עם עיני תכלת מכושפות ושיער לבן לבן... יש לה בעיות זיכרון קשות ועד עכשיו היא שאלה אותנו בערך תשע פעמים אם אנחנו מאירלנד ואם ראינו את הפסנתר בחדר השני.

על המקרר ממוגנטים שני דפים גדולים ועליהם כתוב בשחור- אמא! לא להאכיל את הכלבים! ובכל זאת אורי טוען שהוא כבר ראה את אחד מהם בורח ממנה, גם בשבילו זה יותר מדי.

המשפחה הכי קלאסית, מטורללת, מקסימה ואנגלית שפגשתי כל חיי.

חוץ מהם בבית יש את רובין, וופרית כמונו, שאיתה אנחנו חולקים את הבית שלנו, ויש את כריס- גבר אמריקאי,שהתחיל גם הוא כמתנדב ונשאר כבר שנה, הומו,מצחיק,יודע הכל על יין ואולי הבוס הכי עדין שהיה לי.

סאלי

כל הזמן יש בטירה אורחים וכל הזמן יש מישהו במטבח, מכין משהו. בכלל, מאוד אוהבים ומעריכים פה אוכל טוב. כל ארוחה כאן מקבלת השקעה, ותמיד מלווה ביין של המקום, שלטעמי (למרות שאני לא מבינה ביין), הוא מצויין.

בקסטלו די פוטנטינו מייצרים שמן זית ויין. מגדלים כאן שלושה סוגי ענבים ומייצרים ארבעה יינות, שלושה אדומים ואחד לבן.

רוב העבודה עם הגפנים נעשית בידיים, ובכלל לא ראיתי מכונות.

במקום יש גינה אורגניות, אדניות ענקיות מלאות בצמחי תבלין, שני כלבים מקסימים ואפילו חדר חושך..

ממש החיים הטובים.

אורי ואני הגענו מברלין ביום שלישי, אחרי שעות העבודה והישר לארוחת ערב.

לכולם מותר לבשל,וכולם מנקים ביחד- שזה הכי כיף.

ומה שבעיקר אהבתי, זה שמרוב התחלופה המרובה של האנשים בבית, אפילו באותו ערב שהגענו- לא היינו אורחים אלא מיד חלק ממה שנעשה במטבח ובעצם בבית.

למחרת בשמונה בבוקר הלכנו לעבוד ביקב. הדבקנו תוויות על בקבוקים וארזנו אותם, עד כמה שזה לא נשמע – זה היה נחמד ממש. היינו 4 אנשים ביחד,במין פס ייצור כזה... בלי לחץ אבל עם קצב.

ב-12 הפסקנו לעבוד ועלינו למטבח וכריס בישל לנו ארוחת מדהימה שמוכיחה את הטענה שלי שגם אם אני ממש לא מחבבת איזשהו מאכל- אם מישהו מכין אותו באמת טוב- אני אוהב את זה.

הוא הכין פסטה עם רדיקיו ומנגולד,המון שום ושמן זית.

הדבר שחוזר על עצמו עד כה בכל הארוחות הוא סלט ירוק כשלצידו רוטב סודי כל כך טעים שאני הולכת ללמד אתכם להכין אותו:

כף שמנה של טחינה גולמית, בערך רבע כוס סויה, קצת פחות מרבע כוס בלסמי וכוס כמעט מלאה של שמן זית.

אפשר להבין שהכמויות לא הכי ברורות לי, היה נראה שכריס 

...שופך מכל דבר די באופן שווה ובנדיבות 

אחרי הפסקה של שעתיים הלכנו לכרם.

עבודת כפיים לא הכי קלה אבל מהנה. צריך לגזום כל עשב שוטה שמאיים לשתות את המים של הגפנים..והחלק הכי טב הוא להפסיק לרגע, להרים את הראש ולקלוט איפה אני נמצאת.

בערב אורי ואני בישלנו לכולם, שזה דבר מאוד מלחיץ לעשות למשפחה שרגילה לסטנדרטים גבוהים בכל הקשור לאוכל. אבל עם שקשוקה אי אפשר לא לנצח..ואורי הכין גם פיתות וכולם היו מבסוטים עלינו.

הגיע לקיצו הפוסט הראשון, עכשיו כשכל הרקע התיישב יהיה לי יותר קל להרחיב ולספר עוד בהמשך.

אני מרגישה טוב כאן. ללא ספק הפעם המציאות לוקחת את הדמיונות שלי.