הבישול הדתי

את הדרך מטוסקנה לכאן, אמיליה רומנה, החלטנו לעשות בטרמפים.

בכלל הקטע שלנו הוא לא להוציא כסף בכלל, בשבועיים שהיינו אצל שארלוט בטירה הוצאנו רק 3.5 יורו ביחד- על אותו שוקולד שסיפרתי שקנינו.

היה ממש יום טוב בדרכים, 300 קילומטרים,8 נהגים חביבים שהחליטו לקחת אותנו ו3 שלטים 

מקרטונים שעליהם כתבנו את היעד הבא.

לצערי אין תמונות מהיום הזה, כל פעם ששלפתי את המצלמה מישהו עצר לנו והמשכנו הלאה..

אני רק חייבת לספר על הזוג האחרון שלקח אותנו- בעצם אל היעד הסופי.

היינו בעיירה ועמדנו בכניסה לכביש המהיר בדרך לצ'זנה- לשם פניינו מועדות

אורי אמר שהוא ראה אותם נוסעים כמה דקות לפני שהם חזרו ועצרו לנו והם היו ממש נחמדים 

אלינו

לקראת אמצע הדרך אחרי השיחות הרגילות של מאיפה אתם, בני כמה ומה אתם עושים כאן (וגם שאלה לא שיגרתית- אם אנחנו רבים לפעמים) שאלתי את הבחורה למה הם נוסעים לצזנה והיא ענתה לי עם חיוך מקסים- אף פעם לא היינו שם ואנחנו לא נוסעים לשם.

שללתי את האפשרות של לפחד כי היא באמת נראתה בחורה טובה וניסיתי להבין..

ואז היא הסבירה שכשהם ראו אותנו הם חשבו שבטח אף אחד לא יקח אותנו כי איטלקים לא נוטים לעצור לטרמפיסטים, אז הם החליטו לקחת אותנו את כל ה-120 קילומטרים, ואז גם לחזור את כל זה, סתם בשביל לעזור.

איזה כיף שדברים כאלה קורים, והם ממש נכנסו לזה- התבלבלנו בטעות בעיר, אז הם יצאו מהאוטו שאלו אנשים, צלצלו לחווה והיו הכי סבלנים ומבינים ובסוף הם הביאו אותנו ממש עד הבית

החלטנו להעניק להם בקבוק יין שקיבלנו במתנה מהטירה והם היו שמחים לקבל אותו..

וכך בעצם הגענו לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו:

אגריטוריסמו מונטצ'ינו- המקבילה האיטלקית לחוות סוסים +מסעדה+צימרים+פינת ליטוף כושלת בגליל..

קרה משהו שלא יכלנו לצפות אותו ולדמיין אותו מראש והגענו למקום מעפאן.

נאביו- או איך שאנחנו קוראים לו כשהוא בסביבה- נ' הגדול- הוא בעל המקום, הבן ההיפר קאטיבי והמציק שלו מרקו- מ', זוג צ'כי עם תינוק שבעיקר מתעלם מאיתנו הם עובדי חווה והרעה מכל- סטי, הטבחית הלא מוצלחת שעושה את המקום הזה יותר רע ממה שהוא

ביום הראשון שהגענו ציפינו לקבלת פנים נחמדה, אולי התרגלנו לטוב בגלל הטירה של שארלוט, אבל לפחות שיחה של- היי, זה המקום שלי,אתם הולכים לעבוד פה ב.. בשעות... ויש לכם חופש ב...

אבל כלום.

נ' הגדול/ ציצים ועציצים

נביו אמר לנו צ'או והלך לענייניו, ודי אפשר לומר שעד עכשיו הוא לא כל כך התייחס אלינו,

זה היום השישי שאנחנו כאן ואנחנו בעיקר מנסים למצוא איך אנחנו הולכים מכאן.. אבל כל החוות בסביבה מסרבות לקבל אותנו וזה נותן לכל מה שקורה פה אווירה של סרט אימה.

הבנו כבר ביום השני שאין פה עבודה, לפחות לא לשניים, ולא סוסים ולא יער... מה שכן נתנו לנו לעשות זה להעביר עצי הסקה מערימות לארגזים. וכשזה נגמר (זה לוקח שעה וקצת) אין עוד מה לעשות.. זה אולי נשמע כיף אבל זה מרגיש כמו יום כיפור.

יפה פה ממש, גם החווה וגם כל האיזור והלוואי וזה היה מספק אותי.

אבל אני בעיקר מרגישה לא שייכת לכאן ולא נינוחה. אני ואורי די מבולבלים ולא יודעים אם ללכת מכאן, אם להמשיך לשאול את האנשים כאן אם הם צריכים עזרה  ואם יש לנו מה לעשות כרגע, וזה מתסכל כי לא מגדירים לך שאתה בחופש ואתה במין סטנד ביי מציק שכזה... זה לא מה שתכננו והמקום הזה לא נותן לנו כלום ולא מלמד, ולא שהאנשים רעים ובאמת שיש כאן הרבה חיות ושדות וחמניות והייתה כאן אופציה שדברים טובים יקרו אבל זה פשוט לא הזמן הנכון כנראה ומכשול השפה מקשה על זה עוד יותר.

כשיש עבודה, למרות שבאמת שלרוב אין, זה יכול להיות גם ב-9 בערב לשטוף שלים עד 11 וחצי, וגם בראשון עובדים..ככה שממש אין לנו סדר יום. הדבר הראשון שעשיתי בראשון בבוקר זה לקלף תפוחי אדמה.

אהה.. ותמיד כשהעבודה קשורה למטבח, סטי תבוא אלינו אבל תקרא- דני, אני צריכה עזרה.

יש כאן נער שבא כל יום לעבוד בבקרים ולרכב על סוסים בצהרים, והוא באמת אחלה ילד ואולי היחיד פה שמנסה קצת לדבר איתנו, והוא סיפר לנו איזה ערב שיש לו יום הולדת ושהיום לא אוכלים בחווה וכולם באים אליו לאכול פיצות...

(אחרי יומיים כאן אני מודה שקצת בכיתי בגלל שהאוכל נורא ואוכלים פה אך ורק בשר ואני צמחונית ובכלל לא התחשבו בי וכל מה שאכלתי זה תפוחי אדמה וחסות, ככה שהערב פיצות הזה היה בדיוק מה שרציתי)

בערך בשבע עלינו לחדר שלנו ואורי היה לחוץ שנפספס אותם ושהם יסעו בלעדינו, התקלחנו שנינו כדי להיות מכובדים ואפילו לבשתי שמלה, ירדנו למטה נקיים וגילינו שכולם נסעו בלעדינו ולא כי הם שכחו אותנו, אלא כי מלכתחילה לא היינו ברשימת המוזמנים.

סטי, המומחית להריסת טעמים, נתנה לנו כפרס תנחומים תירס מקופסא, לחם עוגתי ונקניקים בשביל אורי.

סיפור קצר עם פואנטה:

כשכבר לא היה לנו על מה לדבר כשעבדנו בכרם אצל שרלוט, היינו משחקים משחקים דבילים ואחד מהם הוא משחק הבישול הדתי- אחד נותן לשני 2-3 מרכיבים והשני צריך להכין מהם את הדבר הכי רע שהוא יכול לחשוב עליו, עם דגש על צורות בישול משונות- בישול במים פושרים,אידוי,הקפאה שלא לצורך, חיתוך משונה וכמובן הוספת קישוטים טרנדים ולא נחוצים כמו גרעיני רימונים וחבריהם...

למשל-אורי נתן לי ביצה וטונה- ואני בחרתי להשאיר את המים של הטונה ובעיקר להשתמש בהם ולזרוק את רוב הטונה, באותו זמן לשים ביצה על אדן החלון ולחכות שהיא תהפוך לחביתה לבד לחמם את המים של הטונה ולהוסיף להם סוכר חום, לגלגל את התערובת בתוך החביתה 

ואז לשים על זה חמוציות- טה דה!

למי שלא ידע, טירמיסו מכינים מלחם טבול בקפה

בכל אופן,אני מרגישה תמימה כי כששחקנו את זה לא ידענו שאנחנו הולכים להתקל בשפית בישול דתי אמיתית!

היא מטגנת בצל עם מים, היא שורפת בשר, היא מכינה רוטב מרדיקיו ושמנת, וסלט בשבילה זה כמה עלי חסה קרועי- בלי כלום! הכל מפוצץ בשמן, ובכלל למשפחה הזאת יש יקב עם יין דוחה ובגלל שהוא דוחה והם יודעים את זה ולא מודים  הם מוהלים אותו בסודה. כמה נורא

מוצרים בסיסים להכנת מאכלים חסרי טעם

 ומאז החלטנו שאנחנו מנסים להשתלט על המטבח.

להכין ממנה פרשוטו

קחו אותי

.וזה לא קל כי סטי רעה

אבל הנה היום רשמנו לנו נצחון כשהכנו במקומה את העוגה לארוחת בוקר. תמיד זאת עוגת ספוג ביצית ממש עם תפוחים בפנים והיום סוף סוף היא נכנעה לנו והכנו את הקלפוטי של אורי, שאפילו סטי פרגנה לה עם פרצוץ של מפסידנית ואמרה- עשר נקודות!

משתלטים על המטבח

אם זה לא מספיק שהמסעדה לא מתפקדת, יש םה כבר כמה ימים שני מוכרי נעלים- כי עם הפרגית השרופה הכי כיף זה ריח של נעל

בעיקר משעמם לי ואנחנו יותר מדי על המחשב. ואני לא כל כך יודעת איך לשפר את המצב.. מדי פעם אורי אופטימי ומעודד ומדי פעם אני, אבל בארוחות צהרים בעיקר, שנינו מרגישים שהגיע הזמן ללכת.

זה שינוי די קיצוני מהחווה הקודמת ואני מקווה שהבאות יצילו את המצב...

אבל לפחות יהיה לנו משהו לצחוק עליו אחר כך.

בהצלחה לנו ולכם,

דני.

אפילו הכלבים פה רעי לב.