עדיין בטירה

הזמן עבר כל כך מהר שכבר עוד כמה ימים אנחנו עוזבים...

למרות שגם החווה הבאה נשמעת לי מלהיבה, ויש בה סוסים וזה בטח יותר כיף מלעבוד עם עשבים, יותר קשה לי לעזוב כאן ממה שחשבתי.

עוד לא ממש הבנתי אם הייתי יכולה לחיות ככה, עם כל היופי והשקט אבל ממש עוד לא מיציתי את המקום ולא הספקתי לעשות כאן את כל מה שרציתי. אני חושבת שכבר ביום הראשון כשרובין רק הראתה לנו את הטירה איתרתי לפחות שש מקומות שהייתי רוצה פשוט לשבת בהם ולקרוא ספר,ואפילו עוד לא קראתי עמוד אחד..

שבוע שעבר נגנו קצת בפסנתר, אורי לימד אותי איזה מקצב פשוט שאני יכולה לעשות ועליו הרכבנו צלילים, ולמי אכפת שלפעמים זה לא עובד. רוב הזמן הרגשתי שיש לנו את זה.לא היה אף אחד בחלק הזה של הבית ובחוץ הייתה ממש סערה והרגשתי כמו בסרט.

אתמול היה יום חם, אורי ואני נשרפנו מהשמש ודי קיוונו שהשעה חמש וחצי תגיע כבר.

לקח לה קצת זמן, כי קיוונו משלוש וחצי, אבל כשהגיע הזמן, במקום ללכת להתקלח ולנוח הלכנו כולנו למפל שנמצא ממש מתחת לטירה. כל כך יפה שם.. אני מניחה שאם המקום הזה היה בארץ כולם היו באאים לשם, ופה זה עוד מפל.. אין שם אף אחד ואין זכר לבני אדם. כריס הראה לנו מאיפה אפשר לקפוץ, ושניה אחרי זה הוא כבר היה בתוך המים הקפואים. וידעתי שזה יקרה לי, כל הדרך תכננתי איך אני הולכת לקפוץ ברגע שאני אראה את המפל, אבל אז אני נעמדת בנקודה הזאת ומסתכלת למטה ולא מבינה איך אני אמורה לשחרר את השליטה על הגוף שלי ולקפוץ למטה? זאת החלטה מאוד לא טבעית לקחת, ותמיד אני נתקעת שם למעלה, מתלבטת מה לעשות. בסוף קפצתי וכל הדיון שהיה לי בראש נמחק בגלל המים הקפואים.

אין כמו יום שישי כאן, לסיים לעבוד ולדעת שיש עוד כביכול שלושה ימים עד שחוזרים לשגרה.

אם מסתכלים טוב ניתן לראות את סאלי בשעת מעשה, מאכילה חתולים

היום למשל קמנו מוקדם מאוד בשביל שבת בבוקר והלכנו לסג'נו- העיירה הקרובה, בחיפוש אחר שוקולד בשביל אוזני המן.

הסתובבנו בין הסמטאות הצרות, ולא מצאנו שום חנות,רוב התושבים מבוגרים ואף אחד לא מדבר מילה באנגלית. במקרה נכנסתי לאיזו חלל מוזר שהיה בו שולחן ארוך וגבר שמכר משהו וניגשתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה יש חנות ופתאום קלטתי שמה שהוא מוכר זה שוקולד, פלטות של שוקולד.

כיף

  

בבית כבר הכתירו אותנו כבשלנים טובים ומתכננים לא לתת לנו ללכת, או לפחות לחזור בספטמבר. זה נותן את ההרגשה הכי נעימה וגורם לי לקצת לחשוש שאולי התחלנו במקום הכי טוב, ומעניין מה יכול להשתוות למקום הפנטסטי הזה.

הירקות עוד לא יודעים אבל הם הולכים להפוך לקציצות

מתכוננים לארוחת ערב

טיול בעיירה הקרובה

שלשום הגיעו שני מתנדבים חדשים, 

אמריקאים מורגיניה עם מבטא דרומי כבד.

אמנם הבנתי כבר שאני יודעת אנגלית יותר ממה שחשבתי, אבל אותם אני באמת לא מבינה, אז כשהם מדברים אלי אני פשוט מחייכת, בתקווה שזאת לא הייתה שאלה.

(אורי דפק עכשיו בדלת וסיפר שהגיעו עוד שני מתנדבים מדרום אפריקה, תכף אאלץ להפסיק לכתוב וללכת למטבח להכיר אותם).

זה כל כך יפה לראות איך כל הדינמיקה משתנה כשמגיעים עוד אנשים,וכל אחד כל כך שונה כאן, עם סיפורי חיים (במיוחד של כריס) שאני עדיין לא מאמינה שהם אמיתיים.

בארוחות צהריים ובעיקר בערב כולם נשארים הרבה זמן ומדברים ופתאום יוצאים כל מני סיפורים,על 
עבר מפוקפק, או על מפגשים עם כוכבי פורנו ונשיאים, על ארוחות פאר ופדיחות בלתי נסלחות.

מימין לשמאל: פיטר, נקניקיות חזיר, ג'ידי, כריס ואורי

השבוע אחרי אחת מארוחות הערב, שארלוט הזמינה אותנו לחלק שלה בטירה, לצפות באחד מהסרטים שהם עשו כאן בטירה.

זה היה סרט ערפדים, מה שרק מתבקש, כשיש בבית לוקיישנים כאלה מפחידים..

ממש נהנתי ממנו, זה היה פשוט, מצחיק ודבילי. והם עשו אותו פשוט ממה שיש כאן, עם המתנדבים שהיו פה באותו הזמן.

פתאום באמצע הסרט נזכרתי באלכס.

אלכס הוא חבר של אורי ושלי מהתיכון, אורי והוא למדו יחד במגמת קולנוע,

כשאורי רק נסע לגרמניה, ניסינו לתכנן איפה נפגש ומה נעשה ואורי אמר שאלכס מתכנן להתנדב לחודש באיזו טירה בטוסקנה של אישה אנגליה, ובעצם כך הכל התחיל..

הצטרפנו אליו, וקבענו להמשיך לשתי החוות הבאות יחד.

אבל לפני שלושה שבועות בערך, קרה דבר לא צפוי ואלכס החליט לשים קץ לחייו.

זה עדין לא מסתדר שהוא לא כאן,לפעמים אני חושבת שהוא היה נהנה פה יותר מאיתנו..

זוכרים אותך ואוהבים אותך.