טוסקנה

זאת הפעם השלישית שאני מנסה להתחיל לכתוב ובעצם לתת צורה למה שאני חווה כרגע ולמקום בו אני נמצאת.

כותבת למי שיעניין אותו,למי שרוצה לשמוע, בלי שיהיה מישהו ספציפי שמתחשק לי שיקשיב.

בשביל להתחיל להסביר אתן נקודת ציון-

אני יושבת על ספסל, על גג טירה, בין אין סוף של ירוק, בטוסקנה, איטליה.

ומפה זה יהיה קצת יותר מורכב לספר...

חלמתי שהטיול הבא שלי בעולם יהיה באירופה, רציתי לטייל בין עיירות וכפרים מרוחקים ולשלב את הטיול עם עבודה בחקלאות.

מהר יותר ממה שחשבתי חבר שלי, אורי, ואני החלטנו לגרום לזה לקרות..

הצטרפנו לווף, ארגון שמאגד חוות אורגניות פחות או יותר בכל העולם ומאפשר לאנשים לעבוד בהן בתמורה לאוכל ומגורים.

בחרנו באיטליה, וגילינו רשימה אין סופית של חוות בכל איזורי איטליה, בגלל שבאמת שיש כל כך הרבה, התחלנו לסנן אותן על שטויות- למי יש קישור לדף אינטרנט ולמי אין, מי נשמע מעצבן ומי הורג חיות.

את שלושת החודשים הבאים העברתי בעבודה בשתי מסעדות במטרה לחסוך כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. כל אותו הזמן אורי לא היה בארץ, אלא בטור באירופה עם הלהקה הקולית שלו. ככה שאני נתקעתי לי בבני ברק בלעדיו, וכל שאר החברים גרים רחוק..

זאת הייתה תקופה לא קלה בחיים שלי, שבה עשיתי בעיקר מה שאני לא רוצה לעשות, ונשאר לי רק לחלום על העתיד המתקרב, חשבתי על הטיול הזה כל כך הרבה וכבר המצאתי בראש שלי נופים, אווירה, חוויות,וראיתי את עצמי בהרפתקה הזאת עם אורי ורק חיכיתי שיעבור לי הזמן...

והנה, אני כאן.

בחווה הראשונה מתוך שש שבחרנו.

דרך אגב, אני דני. בחורה בת 22

מנומשת, חולמנית, בעלת חוש ריח מפותח ורצון לדעת הכל.

אני מתחילה את הבלוג הזה כדי לספר על הלך החיים בחווה, לשתף בצילומים שלי, בחוויות שלנו ולפתות עם מתכונים ותמונות של אוכל טוב ונופים מדהימים.

מותר,ואני אשמח אם תשאלו שאלות ואם תרצו עוד פרטים ובעצם תעזרו לי לכוון את עצמי.

הטירה שבה אני נמצאת (קודם כל היא באמת טירה!)

עתיקה,מסתורית, עשויה אבן ועץ, הכל בה מרשים- תקרות גבוהות, שולחנות אבירים ארוכים,מטבח ישן ומאובזר, פרחים בכל מקום, מיטות אפיריון, עמוסה חפצים ישנים, תמונות וספרים. ממש הייתי רוצה לשמוע סיפור על כל דבר ודבר כאן וממתי כל דבר בבית. ביום הראשון הרגשתי כמעט כמו בל מהיפה והחיה, חוקרת בסקרנות ובחטטנות כל פרט.

בבית גרה שרלוט- היא בעלת החווה, אישה בריטית שאנחנו מניחים שהיא בת 50, אחיה אלכסנדר שהחליט להצטרף ולנהל איתה את העסקים, וסאלי- אמא של שניהם. אישה בערך בת 100 לדעתי, עם עיני תכלת מכושפות ושיער לבן לבן... יש לה בעיות זיכרון קשות ועד עכשיו היא שאלה אותנו בערך תשע פעמים אם אנחנו מאירלנד ואם ראינו את הפסנתר בחדר השני.

על המקרר ממוגנטים שני דפים גדולים ועליהם כתוב בשחור- אמא! לא להאכיל את הכלבים! ובכל זאת אורי טוען שהוא כבר ראה את אחד מהם בורח ממנה, גם בשבילו זה יותר מדי.

המשפחה הכי קלאסית, מטורללת, מקסימה ואנגלית שפגשתי כל חיי.

חוץ מהם בבית יש את רובין, וופרית כמונו, שאיתה אנחנו חולקים את הבית שלנו, ויש את כריס- גבר אמריקאי,שהתחיל גם הוא כמתנדב ונשאר כבר שנה, הומו,מצחיק,יודע הכל על יין ואולי הבוס הכי עדין שהיה לי.

סאלי

כל הזמן יש בטירה אורחים וכל הזמן יש מישהו במטבח, מכין משהו. בכלל, מאוד אוהבים ומעריכים פה אוכל טוב. כל ארוחה כאן מקבלת השקעה, ותמיד מלווה ביין של המקום, שלטעמי (למרות שאני לא מבינה ביין), הוא מצויין.

בקסטלו די פוטנטינו מייצרים שמן זית ויין. מגדלים כאן שלושה סוגי ענבים ומייצרים ארבעה יינות, שלושה אדומים ואחד לבן.

רוב העבודה עם הגפנים נעשית בידיים, ובכלל לא ראיתי מכונות.

במקום יש גינה אורגניות, אדניות ענקיות מלאות בצמחי תבלין, שני כלבים מקסימים ואפילו חדר חושך..

ממש החיים הטובים.

אורי ואני הגענו מברלין ביום שלישי, אחרי שעות העבודה והישר לארוחת ערב.

לכולם מותר לבשל,וכולם מנקים ביחד- שזה הכי כיף.

ומה שבעיקר אהבתי, זה שמרוב התחלופה המרובה של האנשים בבית, אפילו באותו ערב שהגענו- לא היינו אורחים אלא מיד חלק ממה שנעשה במטבח ובעצם בבית.

למחרת בשמונה בבוקר הלכנו לעבוד ביקב. הדבקנו תוויות על בקבוקים וארזנו אותם, עד כמה שזה לא נשמע – זה היה נחמד ממש. היינו 4 אנשים ביחד,במין פס ייצור כזה... בלי לחץ אבל עם קצב.

ב-12 הפסקנו לעבוד ועלינו למטבח וכריס בישל לנו ארוחת מדהימה שמוכיחה את הטענה שלי שגם אם אני ממש לא מחבבת איזשהו מאכל- אם מישהו מכין אותו באמת טוב- אני אוהב את זה.

הוא הכין פסטה עם רדיקיו ומנגולד,המון שום ושמן זית.

הדבר שחוזר על עצמו עד כה בכל הארוחות הוא סלט ירוק כשלצידו רוטב סודי כל כך טעים שאני הולכת ללמד אתכם להכין אותו:

כף שמנה של טחינה גולמית, בערך רבע כוס סויה, קצת פחות מרבע כוס בלסמי וכוס כמעט מלאה של שמן זית.

אפשר להבין שהכמויות לא הכי ברורות לי, היה נראה שכריס 

...שופך מכל דבר די באופן שווה ובנדיבות 

אחרי הפסקה של שעתיים הלכנו לכרם.

עבודת כפיים לא הכי קלה אבל מהנה. צריך לגזום כל עשב שוטה שמאיים לשתות את המים של הגפנים..והחלק הכי טב הוא להפסיק לרגע, להרים את הראש ולקלוט איפה אני נמצאת.

בערב אורי ואני בישלנו לכולם, שזה דבר מאוד מלחיץ לעשות למשפחה שרגילה לסטנדרטים גבוהים בכל הקשור לאוכל. אבל עם שקשוקה אי אפשר לא לנצח..ואורי הכין גם פיתות וכולם היו מבסוטים עלינו.

הגיע לקיצו הפוסט הראשון, עכשיו כשכל הרקע התיישב יהיה לי יותר קל להרחיב ולספר עוד בהמשך.

אני מרגישה טוב כאן. ללא ספק הפעם המציאות לוקחת את הדמיונות שלי.